לא חראם? מפורסמות שעברו חרם מדברות

משקפיים מגושמים, שיער קצר ולבוש קצת משונה. ממש במילים אלו מתארת הסטנדאפיסטית רביטל ויטלזון יעקבס (40) בריאיון אישי לפנימה את הילדה שהייתה. "הייתי ממש, לא נעים לומר, מוזרה. ילדה מלאה בעוצמות ודמיונות, שלא הלמו את מצבי החברתי. למעשה בראייה לאחור אני מבינה שלא קראתי נכון את התמונה החברתית והגבתי באופן לא תואם לסיטואציה".

אם היו אומרים לילדה הקטנה והדחויה הזאת שיבוא יום והיא תמלא אולמות שיוכרזו כ-sold out במהירות, שקהל גדול יגיע כדי לצפות בה על הבמה והיא תיחשב לאחת הסטנדאפיסטיות היותר מצחיקות שהצמיחה הציונות הדתית, היא הייתה כנראה מתגלגלת מצחוק בעצמה.

"תמיד הייתי הילדה הלא מקובלת", היא ממשיכה לתאר בכנות מכאיבה, "זאת שאין לה חברים בגילה, זאת שנמצאת לבד כל אחר צוהריים, זאת שהחופש הגדול עבורה הוא מדבר שלם של בדידות. ידעתי שכל הזמן קובעים דברים ואני לא בלופ. היו עובדים עליי הרבה בטלפון ומעבירים לי פתקים אנונימיים נוראיים".

מקרה כואב במיוחד זכור לה כאשר הוזמנה סוף סוף לישון אצל חברה מהכיתה. "במהלך הלימודים הבנים הוציאו לי מהתיק את התחתונים ותלו אותם למעלה על הלוח". לתחושתה של רביטל, השונות שלה היא שגרמה לה להיות מושא ללעג. האם הייתה באמת שונה או שרק בדמיונה היא מצטיירת כך? אין לדעת.

מה לדעתך גרם לילדים להתנכל דווקא אלייך?

"הייתי משונה למראה ולמשמע, מתווכחת ונלחמת ומעצבנת. הייתי משקרת המון כדי למשוך תשומת לב. כל הדברים האלו גרמו לחיכוכים בלתי נגמרים".
על התמודדותו של הצוות החינוכי מול הסיטואציה, יש לה רק מילים טובות להגיד. "אני זוכרת שההורים שלי ממש ניסו לעזור ועירבו את המורה ואת המדריכה מבני עקיבא. המורים תמיד היו נותנים לי להרגיש בעלת ערך וחכמה, הציבו אותי בהמון משימות ופעילויות כדי שארגיש חלק".

רביטל היא אם לחמישה מכפר הרא"ה. מלבד ההופעות שלה, אותן היא מכנה כ"סטנד-אפ אימהות עייפות", היא כותבת טור אישי ב"מקור ראשון", מתחזקת חשבון פייסבוק פופולארי בו היא מעלה את הגיגיה השנונים ומפיקה סרטונים שהופכים ויראליים תוך זמן קצר. נראה שאת האהבה והחום שחיפשה אז לשווא, היא מקבלת היום במנות גדושות.

מתי הגיע השינוי?

"כשעברתי לחטיבה ידעתי שנפתחת בפניי הזדמנות – כי היו שם עוד המון ילדים וילדות שלא הכירו אותי. זה בהחלט היה חלק מהשינוי, אבל לא רק. לקראת כיתה ח', כשניסיתי להשיג את תשומת ליבם של ילדים חדשים, התחלתי להבין איפה החוזקות ואיפה החולשות שלי. שם מצאתי את ההומור".

חוש ההומור של רביטל התחדד והתפתח, והיחס שקיבלה מבני גילה החל להשתנות לטובה. "התחלתי לבחון את התגובות הסביבתיות להתנהגויות מסוימות שלי, הפסקתי חלק מהן והתחלתי עם התנהגויות אחרות. חלפה עוד שנה, ובכיתה ט' מצאתי את מעמדי החדש כליצן האהוב של הכיתה, ואפילו רכשתי לי כמה חברות טובות מאוד".

על אף ההישגים המרשימים אליהם הגיעה מאז, רביטל לא שוכחת את שנות ילדותה המורכבות. "הייתי אומללה ובודדה, ובעיקר מתוסכלת. ילדה עם המון המון אנרגיות ורצון לתקשורת. הייתי משחקת עם השכנים ועם בובות ברבי רק כדי לבטא את עצמי. חד משמעית חלק ממה שאני היום כאדם, ובטח כאימא, נובע מהימים ההם", היא מסכמת. "עדיין יש לי פחדים חברתיים וחוסר ביטחון, ולדעתי בכל פעם שאני עולה על הבמה – משהו בי פשוט עדיין מחפש אהבה ומחיאות כפיים".

עולם הדממה

גם את השחקנית חנה כהן אלורו (35), אם לחמישה ממושב שוקדה שבעוטף עזה, אתן רגילות לראות על הבמה, כשהיא מצחיקה או מרגשת אתכן עד דמעות. כשרואים את שפע הביטחון העצמי שלה בהופעות, ואת החיוך שלא מש מפיה, שיורה בדיחות בקצב מסחרר, קשה להאמין שלאורך כל שנות ילדותה סבלה מחרם חברתי קשה מאוד.

"זה התחיל כבר בכיתה א'. הייתה דינמיקה כיתתית לא טובה ומלכת הכיתה סימנה אותי, לא אהבו אותי ועשו עליי חרם רציני", היא פותחת גלויות. כשהיא מתארת את התקופה הארוכה והקשה שעברה, הדברים נשמעים בלתי נסבלים אפילו לאדם מבוגר, קל וחומר לילדה בת 6.

"במשך שלוש שנים לא דיברו איתי בכלל. אף אחת. חייתי בעולם הדממה מכיתה א'. התקווה היחידה שלי אז הייתה הבנים מהשכונה שלי. הייתי משחקת איתם אחר הצוהריים והייתה לי ממש את חבורת הבנים שלי. הקמתי איתם מחנה ונרשמתי לחוג קראטה. כשגדלנו יותר, הבנות שנאו אותי גם על זה, כי הבנים היו חברים שלי. הם היו משענת חיי, חברי הילדות שלי".

"כיתות ה'-ו' היו בשבילי גיהינום עלי אדמות. בת המצווה שלי הייתה זוועה. בכיתות ז'-ח' הייתה קצת הקלה אבל עדיין היה נורא".

התקופה הקשה שעברה, הסתיימה באחת, עם כניסתה לאולפנה. "רק אחרי כמה שנים הצלחתי להבין את גודל הזוועה שעברתי. באולפנה, כשפתאום לראשונה בחיי היו לי חברות, לא הבנתי למה הן אוהבות אותי, כל הזמן חיכיתי לרגע שבו הן יעזבו אותי. היו לי כל מיני תאוריות על עצמי, שאני בן אדם בלתי נסבל, שאי אפשר לאהוב אותי. עד היום בכל סיטואציה חברתית של הרבה נשים קשה לי מאוד ואני צריכה לנשום עמוק. זה מדהים, כי זה המקצוע שלי. בסופו של דבר, רק ביום שבו עזבתי לאולפנה התחלתי לחיות. האולפנה היא הנס של החיים שלי"

איפה הכעס הזה נמצא היום?

"אחרי עבודה שעשיתי עם עצמי, אני במקום אחר. אני מבינה שלפעמים בנות מתנהגות בצורה מסוימת כתוצאה מקנאה. יש גם אנרגיות בין אנשים, לפעמים אתה פוגש מישהו שנוגע לך בנקודה כואבת מאוד בקישקע, וכילד אתה לא מסוגל להבין את זה. יש גם הרבה משחקי כבוד, מי שרוצה שמלכת הכיתה תאהב אותה – היא זאת שתהיה הכי מגעילה אלייך".

היום, כשעולים בה זיכרונות פוצעים, היא כבר יודעת איך להתמודד איתם. "אני מזכירה לעצמי שהבנות האלו הן לא העניין. העניין הוא שאני הייתי צריכה לעבור את זה, זה המסע שלי. אני מעודדת את עצמי ואומרת 'תראי את כל היהלומים שאת עושה מהפחם הזה היום!', אני מזכירה לעצמי שלא הייתי מי שאני כאדם בוגר, לולא מסע החיים הזה, ולא הייתי מוותרת עליו, עם כל הכאב שהיה בו. הוא מאוד בנה אותי".

מהפך

כמו קודמותיה, גם הסיפור של ברוריה ברטלר (43), אינו פשוט. החרם עליה נמשך אומנם זמן קצר בהשוואה לסיפוריהן של רביטל וחנה, אך הוא התרחש גם בשכונה ולא רק בכיתה, והמשקעים והצלקות שהותיר בליבה עמוקים מאוד. עבור ילד, משתפת ברוריה, גם תקופה קצרה יכולה לחולל טראומה משמעותית ומטלטלת.

"גדלתי בפרדס חנה, בבית מתוק להפליא, עם הורים אוהבים מאוד ומחבקים. נולדתי לתוך מציאות של אבא חולה לב, וככל שהשנים נקפו – הלך החולי והתגבר", היא פותחת, "כילדה טיפלתי בו והייתי מלווה אותו לבית החולים. נדרשנו להתנהג בהתאם וחיינו כל הזמן תחת ההרגשה שהוא עומד למות".

היא הייתה ילדה טובה מאוד וחרוצה, כהגדרתה, אך חסרת ביטחון ונחבאת אל הכלים. "שמנה עם שם ארוך שאוהבת ללמוד", היא מתארת בחיוך. "בכיתה ו' התרחש החרם והוא נשאר איתי כמכתש בתוך הלב עד היום. חברה טובה מאוד שלי, שסמכתי עליה, סחפה אחריה כיתה שלמה בגלל ריב קטן שקרה בינינו. הבנים והבנות לא דיברו איתי, לעגו לי, התנכלו אלי, לא הזמינו אותי לשום דבר. לא יכולתי להסתובב במסדרונות בית הספר. אני ממש זוכרת איך הייתי בורחת מהכיתה, לא נכנסת לשיעורים, והמנהל היה מלווה אותי חזרה. המורה ניסתה לדבר עם התלמידים והייתי מאוד מובכת מזה. דיברו עם הוריה של אותה חברה טובה אך ללא הועיל".

באותם ימים סבלה ברוריה מסיטואציות חברתיות קשות והייתה בורחת הביתה תדיר. "המנהל הציע שאבקש סליחה, אבל משהו בי סירב להיכנע. ידעתי שאני לא אשמה ואין לי על מה להתנצל".

מה עם אימא שלך? הצוות בבית הספר?

"אימא מאוד ניסתה. כולם ניסו ולא הצליחו. הכוח החברתי היה חזק כמו גל, כל הכיתה נסחפה. אני לגמרי יכולה לראות את זה קורה גם היום, איך חבורה שלמה יכולה להרוג ילד אחד".

"היה שם הרבה בכי וכאב במשך שבוע וחצי, עד שילדה אחת החליטה להתרצות ולבקש ממני סליחה. וככה, בדיוק כמו גל הפוך, אחת-אחת הן הגיעו להתנצל. אבל מאז אני לא אותה ברוריה. לא יכולתי להמשיך להיות אני, הבנתי שמשהו בי חייב להיות חזק יותר כדי שלא ירמסו אותי, וגם אם אני בעצמי אצטרך לרמוס או להיות ליצן הכיתה – אעשה זאת רק כדי לא להמשיך להיות אותה ברוריה".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה סיוון. להצטרפות למגזין כבר היום לחצי כאן >> https://bit.ly/2UL0Jrt