אסתטיקה עכשיו
לפני כמה שנים, לא הרבה בכלל, רוב המקוואות בארץ נראו פחות או יותר אותו דבר. וכשאני אומרת שהם נראו אותו דבר, אני מתכוונת שהם נראו גם כמו רוב חדרי האמבטיה בדירות ובבתים ברחבי הארץ.
כל אישה תוכל בוודאי לנחש באיזו שנה נבנה המקווה הקרוב לביתה, בעיקר לפי צבע האריחים על הקירות וצורתם. עברו אי אלו שנים, והתהליך שעבר על הבית הישראלי הממוצע התחיל לחלחל גם למקוואות.
זה כשני עשורים שהאסתטיקה תופסת מקום גדול יותר ויותר בסדר יומנו, העיצוב מתחיל לקבל משמעות, והפרטים הוויזואליים, המותרות והנוחות האישית תפסו נתח גדול יותר בהחלטות של כולנו, כמעט בכל תחום בחיים. לתהליך הזה יש הרבה הסברים והיבטים כלכליים, גלובליים וחברתיים שהשפיעו וממשיכים להשפיע עלינו. אבל התוצאה, בעיקר בתחום המקוואות, משמחת מאוד. התפיסה הזאת שינתה את תרבות הטבילה כליל, וכעת ביותר ויותר מקומות בארץ אפשר למצוא מקוואות מעוצבים ונעימים למראה ולשימוש.
אולי תתפלאו לשמוע שלהפוך מקווה ליפה ומזמין יותר לא תמיד עולה הרבה (כן, ממש כמו בית). עיקר העניין הוא להכניס את הרעיון למודעות, להעלות את האסתטיקה והנוחות למקום גבוה בסדרי העדיפויות, ולבחור בעזרת אשת מקצוע קשובה את החומרים ואת הצבעים הנכונים, שיכניסו עוד קצת נשמה ואהבה גם למקווה.
המקווה הוא מבנה מורכב מבחינה תכנונית, והוא נועד קודם כל לעמוד בדרישות ההלכתיות. לאחר מכן נוספים שיקולים של פרטיות הטובלת, של ניקיון ושל יעילות העבודה כאשר טובלות במקום נשים רבות בפרק זמן קצר.
כיום בעת בניית מקוואות חדשים או בשיפוץ המקוואות הוותיקים אין עוררין על העובדה שהפינוק, החוויה והתחושה הנעימה הם שיקול רם במעלה של כל העוסקים במלאכה בבחירת הקונספט, התכנון והגימורים. לשמחתנו, ומתוך תהליכים שצמחו מהשטח, ההסתכלות על מקווה מתחילה במחשבה על ספא או על אמבטיה במלון יוקרתי, וכבר לא מוכוונת רק להיות מבנה פונקציונאלי ותו לא.
מעיין בת עין
עיצוב: יפעת אריכא טל
צילום: נויה שילוני-חביב
עיצוב המקווה נולד מתוך סביבתו הטבעית של היישוב, השוכן בקרבת מעיינות טבעיים רבים. ההשראה הייתה מעיין זורם ומיטיב, והביצוע בסגנון של חמאם טורקי תואם את התחושה הטבעית והמפנקת שהוא נועד ליצור. יש בו מוטיבים עגולים רבים, כמו קשתות מובנות ואף מסדרון עגול, המתחברים כולם למחזוריות העגולה של תהליך הטבילה והטהרה. נעשה שימוש באבן טבעית ובאריחים מאוירים, ההופכים אותו למזמין ונעים. הקשתות הן מוטיב חוזר בכל החללים, והן תזכורת לקונספט הטבעי, הזורם והמחובר לסביבתו.
מקווה מעלה לבונה
עיצוב: מיכל דיין
צילום: גבריאלה הוכברג
המקווה במעלה לבונה עוצב כמעט במקרה בידי מיכל, שמתגוררת כשעתיים נסיעה ממנו. הסיפור החל כאשר קיבלה מגיסתה המתגוררת ביישוב טלפון על כך שבניית התוספת למקווה מתעכבת בשל מעצבת שלא יכלה להמשיך בפרויקט. מיכל התגייסה מיד למשימה. הבלניות ביקשו מקווה בעיצוב עדין וכפרי, עיצוב שמתאים יותר לבית, ולא מזכיר מבנה ציבור או בריכה, אך יחד עם זאת ישמור על מראה קדוש ומכובד. עיצוב המקווה עדין מאוד ונקי, עם ריהוט אוורירי וקל ועם פלטת צבעים בהירה.
מקווה שכונת התמר, אפרת
עיצוב: רותי הפנר ואריאלה שטיינבאום
צילום: עוזי פורת, באדיבות GLOW
המקווה הזה עוצב בסגנון יחסית מודרני, המוכוון להיות על זמני ומתוחכם. הקו המודרני מייצר אווירה נקייה, מחבקת ועוטפת לכל טובלת. את הכחול המסורתי החליף גוון האקווה המתוחכם יותר, וסקלת הצבעים והחומרים נעה בין עץ חום אגוז לגופי תאורה בשחור ראשוני ותעשייתי.
אף שהמקווה מעוצב ויפה, השיקול הראשון בבחירת החומרים הייתה יצירת מרחב נוח לתחזוקה ולניקיון. הדגש בתכנון היה על ההתנהלות של הטובלת ועל פרטיותה, כמו לדוגמה יציאה אל חדר פרטי לאיפור ולהתארגנות. המקווה כולל חמישה חדרים, ומשרת טובלות רבות בו זמנית, שמצליחות לחוש כל אחת כאילו היא נמצאת במקווה פרטי ונפרד.
