והבדידות מה איתה. מי ידבר עליה. מי ישים אותה על השולחן ויגיד "הנה היא פה". פה בכל וסת של אין הפריה, בכל שינה מחובקת בשמיכת פוך, בכל תשוקה מודחקת. פה בכל מקום שהייתה דרושה בו הבנה. פה בכל מקום שהייתה דרושה בו הגנה. פה בכל מקום שלא היית דרושה בו. שלא נדרשת.

מי ייתן לה מקום לבדידות הזאת. מי יבכה איתה. מי יבכה איתה עוד דייט כושל, מי יבכה איתה עוד בחור שלא רצה לפגוש בה בכלל כי היא משהו מדי. דוסית מדי לייטית מדי אנרגטית מדי מופנמת מדי.

מי יבכה איתה על שכבר מלא זמן לא היה את מי לפגוש. מי יבכה איתה כשהיא סופרת ימים של אין, וחושבת על אחרות שסופרות דברים אחרים ומקנאה מאוד. מי יבכה איתה כשהיא סופרת בחורים. מי יידע שהיא כבר לא סופרת. מי יהיה שם. מי יבכה איתה על אשמה וחוסר ביטחון שמתעצמים ככל שרשימת הפגושים מתארכת.

יש, אין

והאשמה מה איתה. מי ידבר עליה. מי יראה שבתוך כל הביטחון מבחוץ שהיא הכריעה נכון, ושכבר מזמן התגברה על ההוא שחתך, יש בפנים אשמה גדולה. אולי לא הסבירה מספיק מה היא מחפשת. אולי הסבירה לא נכון. אולי לא שלחה את קורות חייה למספיק שדכנים. אולי לא נרשמה למספיק אתרי היכרויות. אולי לא הסכימה להצעות שהיו יכולות לעבוד. אולי הרסה הכול. אולי היא פשוט לא מוצלחת ולכן לא מצליחה. מלא מלא אשמה. מלא מלא אולי.

היא לא צריכה את הקולות מבחוץ. מבפנים היא צועקת על עצמה שאולי היא הייתה צריכה לתת עוד הזדמנות. אולי היא לחצה. אולי לא הייתה מספיק. אולי הייתה יותר מדי. אולי כבר הייתה יכולה להתחתן, אבל יצאה טיפשה, ריקה ומשותקת מפחד. מי יבכה איתה. מי יראה אותה בכלל. מי יסתכל לה בעיניים.

והספק מה איתו. מי ידבר עליו. מי ידבר על הלילות הלבנים של האם כן או לא. מי יהיה שם להקשיב כשהיא עוד יוצאת וכולן כבר בפנים. חלקן נרדמות בחיק אוהב, וחלקן מרדימות בחיקן. מי ידבר על הספקות בדרך, על המחשבות של אולי אין. אולי לא קיים. מי ידבר על הגוף שאין לו מקום, ועל זה שהיא מתחילה להרגיש שהיא חייבת לבחור בינו לבין אלוקים. מי יהיה שם לתפוס. מי יידע לנחם בכלל בתוך כל הבדידות האשמה והספק האלו.

מה איתם, שאלתן פעם?

הכותבת היא סטודנטית לתקשורת חזותית, והעורכת של כתב העת 'דברים בעלמא'.

לתגובות: [email protected]‏